בעקבות שאלה שנשאלה מצד חבר הקהילה יונתן הרן, החלטתי לכתוב את הפוסט הזה. יונתן שאל : ״הקפיטליזם הביא אותנו לנקודה בה אנחנו מיצינו את כל המשאבים שלנו כדי להביא לרווח עד לנקודת האל חזור. אתה חושב שה-SDG יכולים להחליף את הקפיטליזם בתור מטרת החברה?״
אז אפרק את תשובתי לכמה גורמים.
דבר ראשון, היעדים הם מטרות קצרות טווח בקנה מידה גלובלי, סה׳׳כ 15 שנים, מ-2015 עד 2030 להגשים 17 יעדים ו169 מטרות. לדעתי היעדים הם מפה, הם שוליים בכביש. זאת אומרת, הם מראים לנו את הדרך, אבל לא חייבים לנסוע על הכביש באמת, אפשר לשים פס על השוליים ולנסוע בשטח גם אם רוצים. זאת אומרת היעדים רק יכולים להכווין אותנו אבל לא להיות המערכת עצמה.
דבר שני, לדעתי קפיטליזם היא לא מטרה חברתית, ולדעתי יונתן גם לא התכוון שהקפיטליזם עצמו זו המטרה. חברות ומדינות פשוט פועלות בתוך המסגרת הזו כי זה המשחק שכרגע כולם הסכימו עליו. חברות ומדינות כן שמות לעצמן מטרה להיות תחרותיות יותר ויעילות יותר ועל כן ״לנצח״ במשחק הקפיטליסטי. דבר שמוביל לנקודה הראשונה של יונתן ״הקפיטליזם הביא אותנו לנקודה בה אנחנו מיצינו את כל המשאבים שלנו כדי להביא לרווח עד לנקודת האל חזור״.
דבר שלישי, אני מסכים שהקפיטליזם הביא אותנו לנקודה שבה אנחנו נמצאים היום. ניצול חסר רסן של משאבים טבעיים, ציניות וניקור חברתי בשם רווחים ותחרות מתמדת בין בני אדם שמביאים לשחיתות, רוע ועוד חולות רעות על חברתנו. אבל אני רוצה לציין שזה לא האידאולוגיה עצמה שהביאה אותנו עד הלום, אלא אנשים בתפקידים רמי מעלה בחברות ומדינות שלא חלה עליהם שום הגבלה.
הרעיון של שוק חופשי הוא רעיון מעולה, היישום, ככה ככה – בדומה לעוד אידאולוגיות כלכליות בעולמנו.
אני מאמין שאנחנו בפתח של עידן חדש בשוק החופשי – עידן בו חברות כן צריכות לתת דין וחשבון. אני לא אומר שתם עידן הריכוזיות, או השחיתות, או הניצול בעולם. אני כן אומר שאנחנו מתקרבים לכיוון הנכון. אחריות תאגידית (CSR), פיקוח על השפעה סביבתית, חברתית וניהול (ESG) ועוד אינדקסים מתחילים לאמוד כמה חברות באמת סוציאליות ולוקחות אחראיות על המעשים שלהם. יש מדדים, רשמים, ודירוגים שיותר ויותר מאפשרים שקיפות והבנה של מה נעשה בחברות גדולות במשק.
אני גם חושב שאומנם אלמנטים של קפיטליזם הביאו אותנו עד הלום אבל הם לא נחלתם רק של חברות נפט גדולות, המגמה הולכת יד ביד עם שלטונות של מדינות ליברליות ופורומים רמי מעלה שאין לנו גישה אליהם בכלל. מה שאני אומר בעצם זה שבואו לא נמהר להאשים מישהו או משהו אחד במצב. מעבר לזה אני מציע לא לעסוק בהאשמות בכלל.
אני דווקא חושב שיישום ה-SDG תלוי בשוק החופשי ולא במדינות בלבד. הפארסה היא לחשוב שמדינות ישנסו את המותניים וייקחו על עצמם לתקן את העולם לבדן. אבל אין למדינות לא את היכולת, לא את הידע ולא את האמצעיים הכלכליים לעשות את העבודה לבדן. שימו לב, להגשים את היעדים יעלה 1.7 טריליון דולר בשנה. אז למי כן יש? התשובה היא בשלוש מקומות.
המקום הראשון, מדינות (או אפילו ערים). למדינות יש תקציבים גדולים ואינטרסים אפילו גדולים יותר להגשים את היעדים. למדינת קליפורניה יש אינטרס בהגשמת היעדים וקידום יוזמות שיפחיתו שריפות ובצורות בשטחה. לעיר ניו יורק יש אינטרס להשקיע כסף על מנת שלא תוצף. לבריטניה יש אינטרס בשימור האקלים פן יפסק הצירקולציה של מים חמים לחופיה ושישתנה האקלים בה לחלוטין.
המקום השני, עסקים ומשקיעים. שינויי אקלים והשינוי הגלובלי שנחווה איתו בכל תחום בחיים שלנו היא לא רק בשורה רעה, לצדה, יש הזדמנויות עסקיות אדירות. נכון, אפשר לחכות לפילנתרופים שישקיעו בעסק או מיזם שייתן מזון או מים לארצות רחוקות אבל אנחנו בלו׳׳ז דחוף. על מנת ליצור קנה מידה (scale), במהירות, ביעילות וברצינות דרושים אנשים המונעים לא רק מכוונה אלא גם מרווח. אני מאמין גדול של ה-Purpose Economy, כלומר השוק שמונע על ידי הרצון לעשות משהו משמעותי, אבל אני מאמין שגם אפשר להיות אנושי וגם כלכלי.
המקום השלישי, משקיעים מוסדיים גדולים. הכוונה היא לקרנות פנסיה וביטוח עולמיים. אלה חברות שמשקיעות בשנה סדר גודל של טריליוני דולרים. הן מבצעות את ההשקעות האלה לרוב על השקעות יציבות על מנת להגדיל את ההון ולהבטיח החזר. כיום הן מושקעות בהרבה חברות לא מקיימות כמו חברות נפט (השקעה יחסית בטוחה לאורך ההיסטוריה). הטענה היא שהיום עלינו להעביר אותן מלהשקיע בנפט להשקעה באנרגיות מתחדשות למשל, אבל כרגע זו לא השקעה מספיק בטוחה. לחברות הביטוח והפנסיה יש הכי הרבה מה להפסיד משינויי האקלים, על כן, חשוב להבין שהן חלק מהמשחק.
לסיכום, אני אומר שיש לנו פה את משימת חיינו – והשוק החופשי הוא לא הבעיה, הוא הכלי לפתור את הבעיה. הגופים המצוינים לעיל עוברים שינוי יחד עם החברה, ואנחנו צריכים למנף את השינוי הזה ולעזור לו לקרות. אני אישית סולד מלבקר בלבד את החברות או המדינות שמזהמות או מנצלות (מהרבה סיבות, בעיקר היסטוריות) – אני קורא להן להשתנות, יחד עם הצרכנים, השוק מכתיב את הקצב. כצרכן לדעתי יש לך קול חזק יותר מאשר בדמוקרטיה לפעמים. אתה כל יום בוחר כשאתה קונה, ואנחנו יכולים לדרוש ולצפות מחברות לטוב יותר. לדעתי העיסוק במי בסדר ולא בסדר, הוא מעניין אבל הוא לא מקדם אותנו.
אוסיף עוד הסתייגות אחת אחרונה. אני לא אומר פה שהכל מותר לחברות. כאשר חברת אקסון מוביל (Exxon-Mobil), קודחת בים הארקטי, חשוב להתנגד, לדרוש ממשלות לפעול, לדרוש מחברות אחרות לפעול. אני רק מבקש ״שלא נזרוק את התינוק עם מי האמבט״, יש פה עוד הזדמנות לשינוי. אני מאמין שאנחנו בעידן של צרכנות חכמה יותר, קהילה שדורשת יותר ועולם שיכול להיות בשגשוג לנו ולדורות הבאים.
