היתרון הכי גדול של ערים הוא גם הקריפטונייט שלהם בצל מגפת הקורונה
הדבר שהכי מייחד ערים- היא העובדה שעיר מאפשרת המון נקודות מפגש בין אנשים: בסופר השכונתי, בפארקים, בחנויות, במרכזים קהילתיים, ועוד. כל הדברים הטובים בעיר- תנועה סואנת, שפע במרחב הציבורי, גיוון וריבוי פעילות- הם גם הגורמים שהכי מסוכנים לעיר בזמן מגפה.
המציאות הקשה והבלתי צפויה של וירוס COVID-19 שינתה את חיי היומיום של כולם, ותמשיך להשפיע בחודשים הקרובים ואף שנים. קורנה היא מחלה נגיפית מדבקת, היא מתפשטת במגע הדוק וישיר בין בני אדם. זה התחיל בעיר ווהאן (Wuhan) בסין בסוף השנה שעברה, והתפשט במהירות ברחבי סין בעקבות חגיגות השנה החדשה הירחית, כאשר אלפים נסעו לווהאן או ממנה. משם הדרך להתפשטות עולמית הייתה קצרה, וכרגע רשימת הארצות שדווחו אצלם מקרי קורונה רק גדלה וגדלה.
במחקרים שנערכו בשבועות האחרונים, נמצא כי ערים הינן מוקדים עיקריים לאזורי הדבקה והפצה של הנגיף (“נקודות-חמות). הקשר בין גיאוגרפיה עירונית להפצת מגפות הינו חזק מאוד, כיוון שבערים נקודות הממשק בין אנשים הן רבות. האירוניה הספציפית של מחלה ויראלית כמו Covid-19, היא שהיא כל כך קשורה לתפקידה העיקרי של העיר: להפגיש אנשים. כוחן של ערים נובע מהעובדה שרעיונות ותנועה, כמו וירוסים, מתפשטים בקלות בסביבה עירונית צפופה.
ערים הן היעדר מרחק חברתי
המענה ל- Covid-19 הינו בידוד והתרחקות חברתית. מענה זה יכול להמחיש לנו בצורה טובה מה ההעדר של קשרים אנושיים אלה עושה לחיי היומיום שלנו. כאשר אנו לא יכולים ליצור אינטראקציה במהירות, בקלות, בתדירות ובבטיחות עם אנשים אחרים, הפריון והשמחה של החיים עירוניים מפסיקים מיד. בימי קורונה, כבר לא רואים תנועה של אופניים ברחובות, המתקנים בגני השעשועים נותרו ריקים, ולסופר אפשר להיכנס רק בתורות ובשמירת מרחק.
הסיבה לכך שערים עובדות טוב, היא שבכל חלליהן הן מתגברות על מרחק חברתי או מגשרות עליו. זה נכון בין אם אנחנו מדברים על שטחים ציבוריים וקהילתיים, כמו פארקים וספריות, ובין אם אנחנו מדברים על המרחבים הפרטיים באופן נקודתי בהם אנו מתרגלים אינטראקציה עם אנשים (ברים, מסעדות, מקומות עבודה). הסיבה שאנחנו מוצאים את ההתרחקות החברתית כל כך קשה, וכל כך מעיקה היא שהיא נוגדת כל כך הרבה ממה שהופך את החיים, במיוחד את חיי העיר, לכדאיים.
אנו רחוקים פיזית, אך עדיין בזה ביחד- על חוסן עירוני בזמן מגיפה
במציאות של ימינו, כולנו מתרגלים התרחקות חברתית, וההוראות של משרד הבריאות הם ל”התבצר בבתים”. מי שיש לו מזל ויכול לעבוד מהבית עושה זאת. מרביתו הגדול של המשק הושבת, וכל אירועי הספורט והתרבות בוטלו. אוניברסיטאות העבירו את כל שיעוריהן לרשת, ומשפחות עם ילדים קטנים הם כעת חלק מניסוי מסיבי בחינוך ביתי. מגבונים לחיטוי, נייר טואלט ואלכוג’ל כבר קשה להשיג, והיציאות מהבית הוגבלו למרחק של 100 מטר. כשסיפורים מאיטליה, ספרד וגם מפה- ממלאים את החדשות, מלמדים אותנו “לשטח את העקומה” על ידי שטיפת ידיים, לא לגעת בפרצופים או משטחים, להישאר בבית, ובעיקר להתרחק מאחרים.
אבל מהי המשמעות של כל זה לערים? חלק מחוסנה של עיר בנוי על התפישה כי מה , שמקדם עיר היא ריבוי המפגשים בין אנשים. אז איך עוברים את המשבר הזה ביחד-אם לא נוכל להיות ביחד?
אז נכון, אמנם לא נוכל להיות פיזית ביחד, אבל ניתן ללמוד הרבה מהמצב הנוכחי, וגם הרבה ללמד.
4 שיעורים שאפשר ללמוד מהמגפה, בתקווה שהם יעזרו בהמשך להבניית מנגנונים וביצוע מדיניות בעתיד
- ערים שרדו בעבר מגפות- ויצאו מוצלחות יותר
התפרצויות של מגפות מדבקות היו נחלתן של יישובים עירונים כבר מראשיתם. ברומא העתיקה למשל, מגפות חוזרות ונשנות הובילו לניקוז ביצות מלריה לאורך נהר הטיבר, ועבודות הידראוליות רחבות היקף הכניסו מים מתוקים לעיר, והזרימו החוצה ביוב הרחק מהעיר הענקית והאוכלוסייה הצפופה.
לאחרונה, מגיפות מילאו תפקיד מכריע בפיתוח תכנון ערים, בריאות הציבור וקודי בנייה. היקף הצפיפות חסר התקדים של העיר התעשייתית מהמאה ה -19 חשף מספר רב של אנשים לזיהום, מצב שהוחמר תודות לדיור צפוף ותברואה לקויה. התפרצות כולרה בשנת 1854 בלונדון הביאה להתפתחות האפידמיולוגיה המודרנית לאחר שמפות הרופא של ג’ון סנואו על מקרי מוות של כולרה הצביעו על משאבת מים ספציפית והוכיחו כי המחלה נישאת על ידי מים מזוהמים.
בארה”ב, בריאות הציבור התבטאה גם בוויכוחים לוויסות השימוש בקרקע וצפיפות באמצעות יעוד שימושים. הרעיון של ערים כשטח גידול למחלות עמד בלב סדר היום של העיצוב העירוני המודרניסטי שקרא לבנייה של “מגדלים בפארק”- עם גישה שווה לאור, אוויר ושטח פתוח. סדר יום זה היה מבוסס על הריסת “שכונות עוני תת-תקניות” והניע את תוכניות ההתחדשות העירונית הפדרלית באמצע המאה הקודמת.
עם הזמן למדנו הרבה על מחלות זיהומיות וכיצד לנהל אותן. הרגולציה הסביבתית, ייעודי הקרקע ,והשינויים בכלכלה העולמית הפכו את הערים במדינות מפותחות להתיישבות בטוחות מבחינה בריאותית . המערכות הבסיסיות של תברואה ובריאות הציבור שהתפתחו במהלך מאות שנים- הקלו על ניהול התפרצויות מחלות. אנו כבר לא חיים בפחד מפני כולרה או טיפוס הבטן- והצפיפות העירונית של ימינו הייתה בלתי אפשרית לפני התפתחות התברואה, האפידמיולוגיה והרפואה המודרנית. המגיפה הנוכחית מפחידה ותוביל לנזקים לא ידועים במשק ובאיכות החיים, אבל לערים יש את המערכות המתאימות בכדי להתמודד עם נזקי המגפה.
- מציאת דרכים לתמיכה במערכות ציבוריות
ככל שיותר ויותר אנשים נשארים בבית, מוסדות ציבוריים המסתמכים על לקוחות יספגו מכה אדירה. עם זאת, אלה אותם מוסדות שנצטרך שיהיו חזקים ויציבים ברגע שהמגיפה תיגמר.
למשל, מערכות התחבורה הציבורית מסתמכות על מחירי הנוסעים על מנת להמשיך ולספק שירות בתדירות גבוהה. ובכל זאת במהלך מגיפה, כשאנשים כה רבים עובדים מהבית, ובהתאם להנחיות משרד הבריאות, התחבורה הציבורית צומצמה משמעותית והפגיעה הכלכלית היא קשה.
המשבר הנוכחי מדגיש עד כמה שבריריות מערכת התחבורה שלנו. סופות ושריפות רעות יכולות גם לבלום את מערכת התעבורה שלנו- למזלנו אלה לא הנורמה, אך עלינו להיות מוכנים למקרי-חירום כאלה כי הם עשויים להיות בעתיד. יש הכרח אמיתי ליצור אסטרטגיית התמודדות לעתות חירום. ההכנה אינה מורכבת רק מזמינות של כספי חירום, אם כי גם זה חשוב, אלא גם על אסטרטגיית מימון שאינה מסתמכת רק על מקור כספי אחד. גישה זו מאפשרת מעבר נוח יותר בין מצב שגרה לחירום, תיאום טוב יותר בין מערכות, וחלוקה מחדש של המשאבים ביעילות.
- יצירתיות- אפשר למצוא דרכים אחרות להתחבר ולטפל בכל אחד אחר, אפילו אם אי אפשר להיפגש פנים אל פנים.
בתקופות משבר, הנטייה הטבעית שלנו היא לפנות זה לזה. אבל זה בלתי אפשרי במהלך מגיפה, כאשר אפילו התכנסויות קטנות הן הזדמנויות להפצת מחלות, וכאשר מוסדות האזרחים עליהם אנו מסתמכים בשגרה – בתי ספר, מוסדות דת, ספריות ועוד – סגורים. זוהי תזכורת בולטת לכך שאחד המשברים העירוניים הגדולים ביותר שלנו כיום נובעים לא מצפיפות עירונית אלא מבידוד חברתי. בערים, ישנם הרבה מקרי מוות של ייאוש – מהתאבדות, מאלכוהול וסמים. תופעת הניכור העירוני במציאות של בידוד- יכולה בקלות לגדול ולהתרחב.
נשאלת השאלה אם בעוד המגיפה נמשכת, עדיין ישנם דברים שאנחנו יכולים לעשות כדי להיות בקשר אחד עם השני ולעזור זה לזה? והתשובה היא אופטימית וחיובית. קודם כל, אפשר להשתמש בטלפון בדרך המיושנת – כלומר להתקשר למישהו – יכול להועיל. בנוסף, המדיה החברתית, כשמשתמשים בה היטב, יכולה לסייע ביצירת תחושת קהילה ואף יכולה לסייע במניעת חרדה ופחד. כך למשל, אמנים רבים, מוזיקאים ואנשים קבועים משתמשים בזמן הזה כדי ליצור קהילה ולעזור לאנשים דרך קונצרטים, הרצאות ושיעורים מקוונים. פיתוח תחושת קהילה יכול לעזור להפוך את פני המגיפה למנוהלת יותר וניתנת לשליטה.
לבסוף, מגיפה זו יכולה להראות לנו כיצד אנו יכולים, כחברה, לנקוט בצעדים דרסטיים כדי להגן על עצמנו ועל הקהילה שלנו. כאשר אנו מתמודדים עם איום משותף, כמו נגיף או רעידת אדמה, נקיטת פעולה אינדיבידואלית שמשרתת את הטוב הקולקטיבי (התרחקות חברתית, שטיפת ידיים, שהייה בבית כשאנחנו חולים, וכו’) זה דבר שאנחנו יכולים לעשות. עלינו לנסות להבין כיצד לרתום את כל האנרגיה הזו למאבק במשברים חברתיים אחרים, כמו עליית שיעורי מחוסרי הבית, חוסר גישה לבריאות-ציבורית, ושינוי אקלים עולמי.
- אנו יכולים ללמוד שיעורים מהמגפה שיגרמו לנו להיות חסינים יותר באסונות עתידיים.
דבר אחד שלמדנו מהמגיפה הזו הוא שאנחנו צריכים להיות מוכנים לאסון הבא.
בין הלקחים שנלמדו כבר ממגיפת הקורונה:
- מידע ברור ומדויק הוא המפתח: במהלך אסונות, אספקת מידע ברור ומדויק היא המפתח להבטיח את התוצאות הטובות ביותר. כשכולם בממשלה מספקים את אותו מידע ברור ומדויק, הציבור יכול לסמוך עליו. כאשר מנהיגים שונים מספקים מסרים שונים, או כאשר מידע איטי או לא מדויק, זה יכול ליצור פאניקה רבה יותר. מגיפה זו מספקת שיעורים אחרים בחשיבה על מי צריך אילו סוגים של מידע במהלך משבר בריאותי. מדינות כמו דרום קוריאה, שהצליחו לבדוק במהירות מספר רב של אנשים ואז להשתמש במידע זה כדי להאט את קצב ההדבקה, השתמשו במידע ברור ככלי מדיניות להגנה על הציבור. ואילו בארצות הברית- ערכות בדיקה לקויות, חוסר בהירות לגבי מי יכול להיבדק ומתי, והתחנונים של רופאים לקבל עוד ערכות בדיקה בכדי לעזור למטופלים שלהם- רק הוסיפו לתחושת פאניקה
- עלינו לממן מוכנות לאסון : בזמנים יציבים ובשגרה, מוכנות לאסון נראית כמו דבר שקל לחתוך מהתקציב המדיני. אך כאשר האסון מתרחש, חשוב ב שתהיה רשת מומחים שיכולים להנחות צעדים מהירים ויעילים.
- עלינו להגדיל את רשת הביטחון החברתית שלנו, בכדי שנוכל לעזור לאנשים כאשר הם זקוקים יותר לעזרה : בזמנים של מאמץ, הכישלונות של רשת הביטחון החברתית הנוכחית שלנו הופכים לבולטים ביותר. כך למשל, משפחות המסתמכות על סיוע במזון-יזדקקו למשאבים אלה יותר בזמן משבר, ילדים רבים שהסתמכו על ארוחות חינם בבית הספר- לא יאכלו כי בתי הספר סגורים, קשישים שסובלים מדיכאון ומבדידות נאלצים להיות לבד בהסגר במציאות של ימינו. מסתבר שכל החברה שלנו תלויה זה בזה, לכן עלינו להתחיל להתנהג כך ולפתח מערכות ויוזמות שדואגות לכולנו גם בזמנים של שגרה וגם בזמנים של משבר.
יעד 11 ערים וקהילות מקיימות מיעדי הפיתוח ה-SDGs
עוסק בהפחתה משמעותית של מספר האנשים שנפטרו ושהושפעו, והקטנה ב-Y% של הפסדים כלכליים לתמ”ג אשר נוצרו בשל אסונות, ובכלל זה אסונות הקשורים במים, בדגש על הגנה על עניים ואנשים הנמצאים במצבים פגיעים. בנוסף, השאיפה היא שעד שנת 2030 תהיה הגדלה ניכרת במספר הערים וההתיישבויות המאמצות ומטמיעות מדיניות ותוכניות משולבות לשילוב חברתי, יעילות במשאבים, הפחתת שינויי האקלים והתאמה אליהם, עמידות בפני אסונות, פיתוח והטמעה בהתאם לניהול הוליסטי של סכנות מאסונות על פי תוכנית מסגרת סנדאי Sendai לצמצום סיכונים, בכל הרמות.
מסגרת סנדאי, נוסחה ביפן בשנת 2015 והיא עוסקת ב-4 עקרונות מנחים להתמודדות עם אסונות ויצירת חוסן עירוני:
1. הבנת הסיכון לאסון– ניהול סיכוני אסון צריך להיות מבוסס על הבנה של הסכנות בכל הממדים של פגיעות, יכולת, חשיפה של אנשים ונכסים, ומאפייני סכנה וסביבה.
2. חיזוק הממשל ויצירת מדיניות המוכנה לאסון- יצירת מדיניות ברמה לאומית, אזורית ועולמית הינה חיונית לניהול הפחתת סיכוני אסון. יש לפעול בכלל המגזרים על ידי עיגון תקנות בחוק, יצירת מדיניות ציבורית, הגדרת תפקידים ואחריות.
3. השקעה בהפחתת אסונות בשביל יצירת חוסן- השקעת משאבים הן במגזר הציבורי והפרטי באמצעות צעדים מבניים ולא מבניים הינם חיוניים בכדי לשפר חוסן כלכלי, חברתי, ובריאותי של אנשים וקהילות. צעדים כמו חדשנות טכנולוגית, צמיחה כלכלית, ויצירת מקומות עבודה יכולים לקדם חוסן עירוני ותורמים למניעה והפחתת הפסדים, ומבטיחים התאוששות ושיקום יעילים.
4. שיפור תגובה ותהליכי התאוששות ושיקום אפקטיביים-הניסיון מראה ששיפור המוכנות לאסון מבטיח תגובה מהירה והחלמה אפקטיבית. אסונות עבר הוכיחו כי שלב הבנייה והשיקום הוא הזדמנות “לבנות טוב יותר” את המציאות והחוסן העירוני על ידי שילוב נגישות, שיווין ואמצעים מובנים להפחתת סיכוני אסון.
המטרה של מסגרת זו היא להקטין את הסיכון הקיים בעתות משבר, באמצעות יישום צעדים כלכליים, מבניים, משפטיים, חברתיים, חינוכיים, פוליטיים ומוסדיים משולבים. יצירת מנגנונים מוכללים תוביל למניעה והפחתה לחשיפה ופגיעות לאסונות, תגביר את המוכנות לשעת אסון, ותיצור תגובה מהירה והתאוששות יעילה. צעדים אלה הם שיובילו ליצירת וחיזוק החוסן העירוני.
לסיכום
המציאות של ימינו לא יוצרת מצב חדש לחלוטין. ערים התמודדו עם מגפות בעבר וכנראה שגם ימשיכו להתמודד בעתיד. זמנים של משבר מחמירים את המצב האנושי הקבוע, והם מביאים לידי ביטוי את ההכרח בתכנון משברים עתידיים. יעדי הפיתוח בר קיימא, הSDGs הם מצפן עבור ערים וההתיישבויות ועבור ארגונים בכלל המגזרים לפעולה שתבטיח עתיד בו נוכל לחיות באופן מיטיב ובריא לנו ולסביבה. יש להתייחס למשבר הזה כהזדמנות ללמוד את השיעורים הנדרשים לשיפור החוסן העירוני ברמת הפעולה.
מקורות:
https://nextcity.org/features/view/we-are-physically-distant-but-still-in-this-together
Open Letter to Citymakers: 10 Key Implications of the COVID-19
https://www.undrr.org/publication/sendai-framework-disaster-risk-reduction-2015-2030
